החלטה בתיק בש"א 179397/05

בפני בקשה לצו מניעה שיאסור על המשיבים מלנקוט או מלהשלים כל הליכי עיקול או גבייה נגד המבקשת, לרבות על פי צו עיקול למשיבים בחברת ישראכרט בע"מ ביום 31.8.05.

ואלו העובדות הצריכות לבקשה:

צו המועצות המקומיות (שבי ציון, ביטול) התשס"א - 2000 מיום 28.12.00 קבע כי מועצה מקומית שבי ציון תבוטל כגוף סטטוטורי וכל החובות וההתחייבויות, יועברו למועצה האזורית מטה אשר. הצו נכנס לתוקפו ביום 28.10.03, שאז נוצר מעבר משלטון חד רובדי, לשלטון דו רובדי. בפועל מנהלים את היישוב שני גופים, המועצה האזורית מטה אשר והוועד המקומי שבי ציון. המשיב 1 הינו  הוועד מקומי, הנמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מטה אשר. המשיב 2 הינו יו"ר המשיב מס' 1.

המבקשת היא בעלת הזכויות והמחזיקה במרבית נכס מקרקעין  אשר היה ידוע בעבר כבית הבראה "שבי ציון - דולפין", המצוי בחלקות 32, 39, 40, 41, 42, 44, 48 ו-75 בגוש 18136 (להלן: "הנכס").  חלק מהנכס הידוע כחלקות 44 ו-48 בשטח של 3,375 מ"ר נמכר ביום 1.7.04 לצד ג', והרוכש נטל על עצמו את תשלומי הארנונה בגין חלקיו. הודעה מתאימה לכך נמסרה למועצה האזורית בהתאם לדין.

המבקשת מצויה בהליכים משפטים כנגד המועצה המקומית שבי ציון בגין דרישותיה לתשלום ארנונה על הנכס הריק.

בשנת 2001 ניתן פסק דין (עמנ 417/01) בבית המשפט המחוזי בחיפה לפיו  על המועצה לסווג את הנכס על פי השימוש בכל אחד מחלקיו. בקשת רשות הערעור על החלטה זו נדחתה (ברם 1793/03.)

ביולי 2003 הגיעו המבקשת והמועצה המקומית שבי ציון להסכם (נספח ה' לכתב התביעה, להלן : " ההסכם") כי יוסדרו חיובי הארנונה לשנים 1998 עד לשנת 2003  באופן שהנכס יחויב לפי סיווג מגורים  לפי שטח של 6178 מ"ר ו-9 מ"ר בסיווג מבני עזר. עוד נקבע כי הסכם זה יחייב את הצדדים וחליפיהם בכל השנים הבאות עד לשינוי נסיבות, קרי עד לאכלוס הנכס.

המבקשת שילמה למועצה המקומית על פי ההסכם את חיובי הארנונה עד לשנת 2003, כולל שנה זו.

בראשית שנת 2004, קיבלה המבקשת מאת הנתבע 1 דרישת ארנונה הנחזית להיות תואמת להסכם. משכך, ובסברה כי הנתבע 1 מוסמך לגבות ארנונה, שילמה המבקשת את הסכום שנדרשה, ששיעורו, 100,197 ש"ח.

בסוף שנת 2004 פנתה המועצה המקומית מטה אשר למבקשת ותבעה תשלום ארנונה לשנת 2004 בסכום של 170,000 ש"ח. המבקשת שילמה למועצה האזורית מטה אשר את הארנונה לשנים 2004, 2005 כפי שנדרשה.

(נספח י' לכתב התביעה).

על פי טענת המבקשת, מבירורים שערכה,  לא הוענקה לנתבע 1 הסמכות  לגבות ממנה את הכספים שגבה.

בין לבין, ביום 4.4.05 קיבלה המבקשת את דרישת הנתבע 1 כי הוא מטיל ארנונה של הוועד המקומי( מיסי וועד) לשנת 2005, אשר הינם, לשיטת מנהל הוועד, "תוספת לארנונה"., אותה זכאי הנתבע 1 לגבות.

המבקשת סירבה לדרישה והפנתה את הנתבע 1אל ההסכמים הקודמים אשר מיצו שנות התדיינות מרובות, אך הנתבע 1 טען כי ההסדר אינו מחייב אותו.

הנתבע 1 אף הטיל עיקול על כספי המבקשת בחברת ישראכרט מכוח סמכותו על פי פקודת המסים (גביה). העיקול תפס את כספי המבקשת בחברת כרטיסי האשראי.

הבקשה לצו מניעה

הבקשה לסעד ביניים הוגשה בתמיכה לתביעה לאכיפת ההסכם בין הצדדים, להשבה של סכום ששולם ביתר (כ-103,000 ש"ח) ולסעדים כספיים בגין נזקי המבקשת, עקב הפרות המשיבים את ההסכם בעניין חיובי הארנונה.

טענות המבקשת:

המבקשת טוענת כי